האם רב תרבותיות רעה לנשים?

השאלה הזו הופכת בוערת יותר ככל שהויכוח בישראל על נוכחות נשים במרחב הציבורי מתרחב.

בשם ערכים של רב תרבותיות וסובלנות חברתית כלפי מיעוטים מבקשים מאיתנו "להתחשב" ברגשות הציבור הדתי ולהתאים את המרחב הציבורי אליו. כלומר, בטוענה כביכול ליברלית מבקשים לאפשר הפרדה של נשים וגברים בכל מקום אפשרי: אוטובוסים, ליומודים אוניברסיטאים, הכשרות מיקצועיות הניתנות על ידי המדינה, קופות חולים, ולאחרונה - בצפיה בהצגות ובהתרת אירוע תרבות של חב"ד בהפרדה בכיכר רבין בתל אביב.

כאשר עולה מנגד דרישה לא לאפשר הפרדה כזו (אם על ידי חילוניים, ליברלים, דתיים שאינם מסכימים עימה - הגם שבדרך כלל פחות שומעים את קולם) כיוון שזה פוגע בשוויון ובערכים נוספים של דמוקרטיה ליברלית, אחת התשובות היא שחייבים להתחשב במיעוט תרבותי/דתי שאי התחשבות היא למעשה "כפייה חילונית".

זו תפיסה שגויה של הדירשה לסובלנות בחברה דמוקרטית וגם תפיסה מוטעית של מהי בכלל רב תרבויות. לפחות על פי רוב התיאוריות הרב תרביותיות, גם אלו שדורשות מהמדינה סובלנות כלפי קבוצות לא ליברליות ולא סובלניות (כמו חרדים). אני חושבת שהתיאוריות האלו בכלל לא דנות במצב שנוצר בישראל, אך גם אם ננסה ליישם אותן כאן היישום שנעשה הוא לא נכון, ובוודאי נותן תשובה חיובית לשאלה המוצגת בכותרת. כלומר, האופן שבו רב תרבותיות (התחשבות ברגשות, סובלנות כלפי הלא סובלן) מיושמת בישראל בודאות פוגעת בנשים.

אסביר בקצרה:

תיאוריות של רב תרבותיות שואלות האם לרוב במדינה ליברלית דמוקרטית יש זכות להתערב ביחס הלא שוויוני, או הלא דמוקרטי של קבוצת המיעוט כלפי חבריה. למשל - האם להכריח חרדים ללמוד לימודי ליבה? האם לא לאפשר חינוך נפרד ושונה לבנים ולבנות, המגביל את האופציות שלהם כבוגרים ובוגרות? הפרדת נשים בבית הכנסת? ברוב המקומות הכריעו בשם הסובלנות הליברלית שלא להתערב בפרקטיקות שפוגעות בשוויון או זכויות אחרות בתוך הקבוצה, מתוך תפיסה שהחברים בקבוצה נמצאים בה מתוך בחירה חופשית. זאת מלבד מקרים של פגיעה בפרט או פרקטיקה הנוגדת את חוקי המדינה כמו: נישואי קטינות, פוליגמיה וכדומה.

רב תרבותיות לא דנה בשאלה מה קורה כשהמיעוט התרבותי/דתי מנסה לכפות את ערכיו על הרוב. היא לא מקבלת מציאות כזו (לדעתי, היא לא דמיינה אפשרות כזו). כך, אפשר להתווכח על השאלה אם אדם יכול לסרב לטיפול רפואי מודרני בבית חולים עבור ילדיו כי על פי אמונתו רק אלוהים ירפא כל חולי; אבל אין מקום להתווכח על השאלה אם הוא יכול למנוע טיפול רפואי מהילדה שלי כי זה מעליב אותו ופוגע ברגשותיו שאני לא מאמינה שאלוהים ירפא את ילדי. אין לו זכות לכפות עלי את אמונותיו. אני לא חלק מהקבוצה.

בדומה לכך, אפשר להתווכח על השאלה אם אפשר לתת לקבוצת אוכלוסיה שלמה להתייחס לנשים החברות בה כאילו הן נחותות או לפחות "אחרות" באופן כזה שהן צריכות לקבל תפקיד המוגדר על ידי גברים והן צריכות לקבל את מקומן כמי שיושבות בצד או מאחור וזכותן להביע את דעתן מוגבלת. בשל כך לקבל דרישה מהן לשבת באחורי האוטובוס, מאחורי קיר או וילון בבית הכנסת ובמקומות מסויימים לא לקרוא להן בשמן הפרטי.

אין מקום להתווכח על השאלה אם ניתן לדרוש ממני ומבתי שאיננו חברות בקבוצה ולא נכנסנו למרחב הפרטי של הקבוצה, לנהוג כך או להיות מוכנות לקבל יחס כזה כלפינו במרחב הציבורי בעירנו ובמדינתנו. זו אינה סבלנות כלפי קבוצת מיעוט זו כפיית הפרקטיקות של אותה קבוצה על קבוצת הרוב. ואין קבוצה מלבד נשים שהייתכנות של שאלה זו בכלל נבחנת לגביה (האם היו דנים בבקשה להושיב מזרחיים באחורי האוטובוס כי נוכחותם בקידמתו פוגעת ברגשות של חלק מהנוסעים? או אתיופים?).

למדינה דמוקרטית יש ערכים וקווים אדומים. אחד הערכים האלו הוא שוויון על בסיס גזע, דת, מין ונטייה מינית. יש גם זכות לחופש דת וחופש מדת. הזכות לדת מקנה לאדם את הזכות לקיים את דתו ומנהגיה על פי אמונתו - היא לא מקנה לו את הזכות שהמרחב הציבורי יתאים את עצמו לדתו ומנהגיו. כל אדם זכאי ללמוד לימודים גבוהים, אבל במסודות ציבורים המוכרים ואף חלקם מסובסד על ידי המדינה -הוא לא יכול לעשות זאת בהפרדה מנשים וללא מורות/מרצות/מתרגלות נשים. או לפחות לא אמור להיות אפשרי, כיוון שהמדינה מאמינה בשוויון ונדרשת לקדם אותו.

הנקודה היא שאין "זכות" שלא יפגעו לי ברגשות ואין "זכות" שהמרחב הציבורי יסתדר על פי אמונותי כאשר אלו פוגעות בזכויות של נשים או גברים אחרים במדינה. וכאשר המדינה ומסודותיה מגבים או משלימים בשתיקה עם קבוצות קיצוניות בתוך קבוצת המיעוט הם כופים את הפרטיקות הקיצוניות על חבריה ואחר כך על הציבור שאינו בין חבריה. כך היה במאבק על הפרדת נשים באוטובוסים וכך קורה כעת עם ההכרה המזדחלת בלימודים מופרדים באקדמיה.

בישראל הדבר עוד יותר קיצוני - כיוון שלקבוצות שאנו תופסים כמיעוט דתי/תרבותי יש רק חלק מהמאפיינים של מיעוט. האם אפשר להחשיב חרדים אורתוקסים כמיעוט תרבותי/דתי במדינה שמגדירה את עצמה כמדינה יהודית, אינה מפרידה דת ממדינה ומפרשת יהדות על פי התפיסה האורתוקוסית?

אם נקבל את התפיסה שהמרחב הציבורי צריך להתיישר באופן שהוא מתאים את עצמו לדרישות ההולכות ומקצינות בתוך החברה החרדית והחרדית לאומית, המשמעות היא שאנחנו כמדינה מקבלים את הפגיעה בשוויונן של נשים בשוויון נפש. אין דרך אחרת לפרש זאת. אם זה בסדר להעלים נשים מכל מקום, מה זה אומר על נשים? אם זה בסדר למנוע מנשים מקצועות מסוימים או מוסדות ללמד בהם, אם זה בסדר לפתוח קורסים רק לגברים, לייצר מרחבים "סטרילים" - מה ילדות וילדים אמורים להסיק מזה על מהותן של נשים, על "הסדר החברתי", על מקומן של נשים בו?

שתי הערות לסיום:

1. ראש העיר של תל אביב, רון חולדאי, קבע שהעירייה לא תאפשר הפרדה בארוע של חב"ד שאמור להתקיים בכיכר רבין בסוף יוני, שאינו ארוע דתי ומתקיים בלב ליבו של המרחב הציבורי החילוני בעיר. הוא נימק זאת מתוך תפיסת עולם דמקרטית, ליברלית הדוגלת ומקדמת שוויון. זאת החלטה אמיצה באווירה הציבורית בארץ ולאור הגיבוי המלא של הממשלה שלנו ובמידה רבה הכנסת, לדרישות גוברות ל"התאמת" המרחב הציבורי לדרישות דתיות קיצוניות. הוא קיבל תמיכה רבה, אך גם ביקורת רבה - גם מליברלים שטענו ל"כפייה חילונית". אז קודם כל - אין כפייה חילונית. לא לאפשר כפייה של תפיסות לא ליברליות במרחב הציבורי אינה מהווה כפייה חילונית- היא מהווה הגנה מפני כפייה דתית (ואם אתם רוצים אז גם מניעת פגיעה ברגשותיו של הציבור החילוני והדתי שאינו מאמין כי ראוי להפריד).

היה מי ששאל: אם מאפשרים מצעד גאווה בירושלים למה לא מאפשרים ארוע עם הפרדה בתל אביב. התשובה הראשונה והבסיסית לכך היא שארוע מצעד הגאווה נועד לקדם זכות שוויון עבור קבוצה באוכלוסיה שסבלה מאפליה ודיכוי זמן רב ואילו האירוע של חב"ד מבקש לבסס את הזכות של קבוצה מסויימת לכפות את אמונתה שאין להתייחס לנשים ולגברים באופן שווה. כלומר ארוע שפוגע בתפיסה ערכית דמוקרטית.

תשובה נוספת לכך היא שגם תל אביב וגם ירושליים הן ערים בישראל, מדינה דמוקרטית ליבלרית הדוגלת בשוויון לכל אזרחיה. והמרחב הציבורי שלה עדיין חופשי. לכן, אפשר לקיים תהולוכות של דתיים שבהן מאות אלפי גברים חרדים בלבד ברחובות ירושלים וגם מצעד גאווה לכלל הציבור. מצעד הגאווה אינו מונע כל זכות מאדם דתי - גם אם הוא עשוי להיות לו לא נעים. הפרדה בכפייה בארוע ציבורי במרכז העיר - כן פוגע בזכותן של נשים, הוא לא רק "לא נעים" להן או פוגע ברגשותיהן.

2. כל הדיון שהופך פרקטיקה דתית של חלק מהציבור לצורך ומשם ל"זכות" הוא שגוי - אבל מעבר לכך הוא מוביל את כולנו לדיון תיאולוגי מתמשך: האם באמת ההלכה קובעת שצריך להפריד נשים וגברים, האם הפרשנות המחמירה של דיני הצניעות תמיד היתה או שהיא הקצנה של קבוצה מסויימת ועכשיו היא מתפשטת? וכך הלאה. הדיון הזה אינו מענייני. כלומר, הוא עשוי להיות מענייני אם אני חושבת שהוא פרקטיקה שמדכאת פרטים בתוך הקבוצה החרדית וראוי שהמדינה תתערב - אבל ככל שהדבר קשור למרחב הציבורי שאינו של קבוצת המיעוט, זה בכלל לא דיון שאני אמורה לקיים. אני לא צריכה להצדיק או לנמק איך צריכה להתקיים פרקטיקה דתית כזו או אחרת בתוך קבוצת מיעוט דתית שאני לא משתייכת אליה. במרחב הציבורי נוהגיה אינם מנהג המקום.